ראש השנה - יום עדין

וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ, בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.. וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא. וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה.. לְכָל הָעָם: הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לה' אֱלֹהֵיכֶם! אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ! כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיֹּאמֶר לָהֶם: לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ! וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם. _{(נחמיה פרק ח)}

נמצאים אנו לקראת שיאם של ימי הרחמים והסליחות, הישורת האחרונה- "הימים הנוראים"[1]. תחושות מאוד לא פשוטות מלוות אותנו בימים אלו; יום הדין, חששות, כובד ראש, אפילו פחדים מסויימים. אמנם ראש השנה הוא חג, אבל אולי החג הכי פחות שמח, כדברי הזוהר _{(אמור, דף צה)} "כל הימים הטובים נקראו 'מקראי קודש', אבל יצאו ראש השנה ויום הכיפורים שאין בהם שמחה, שהם ימי דין". הרגשת לחץ שאינה מבוררת דיה.

והנה, כששבים לאחור במקורותינו, בספר נחמיה מופיעים הפסוקים שהבאנו, המתארים את 'יום הדין' באופן אחר לגמרי. קומץ אנשים מעם ישראל השב לארצו לאחר גלות בית ראשון[2] בוכה ומתאבל למשמע מצוות התורה והפער בין הרצוי (התורה) לבין המצוי (מצבם הרוחני), האירוע מתקיים ביום א' בתשרי. בנקודה זו קוראים ראשי העם אל הקהל: הפסיקו! אין זו עת בכי ואבל, זהו יום טוב לישראל, יום חג בו קיימת מצות השמחה. לא זו אף זו- לכו לסעוד את לבכם, שלחו מנות איש לרעהו (פורים?), והעם מבצע את אשר הורו לו: "וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה". תְמהני, והרי זהו יום דין! "היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם".

בפתיחה להלכות ראש השנה, רבנו יעקב בעל הטורים מצטט מדרש נפלא: "מנהגו של עולם, אדם שיש לו דין- לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו. אבל ישראל אינם כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ומחתכים צפרניהם ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס. לפיכך נוהגין לספר ולכבס בערב ראש השנה ולהרבות מנות" _{(טור סי' תקפא)}. נמצינו למדים שמהותו של היום מורכבת, מצד אחד דין ויראה, מצד שני ביטחון ושמחה; יום עדין. אחיזת החבל משתי קצותיו באה לידי ביטוי בפסיקת ההלכה למעשה, וכך כותב רבי ישראל מראדין (שהשבוע חל יום פקידתו): "ומכל מקום, לא ילבש בראש השנה בגדי רקמה ומשי כבשאר ימים טובים, שיהיה מורא הדין. אלא ילבש בגדים לבנים נאים" _{(משנ"ב תקפא)}. לא בגדים שחורים, ולא בגדי רקמה, אלא לבנים נאים.

יש מקום לשתי התחושות בקרבנו, ודרך השילוב ביניהן רמוזה בתקיעות השופר. ההלכה הבסיסית במנגינת התקיעות היא "כָּל תְּרוּעָה - פְּשׁוּטָה לְפָנֶיהָ וּפְשׁוּטָה לְאַחֲרֶיהָ" _{(שו"ע תקצ)}. התקיעה הפשוטה מבטאת את החסד, הביטחון, השלווה. התרועה מבטאת את הבכי, השבר, היראה. האמירה היא שהחסד לא מכלה את הדין, משום שעלינו להיות אחראים למעשינו, להתוודות עליהם ולא להיות שאננים בביטחון. השיטה היהודית היא דין העטוף בחסד; שמחה עוטפת יראה.     שנזכה!

            "דַּלֶּיךָ תְּרַחֵם, וְשַׂמְּחֵם מִיגוֹנָם, וְהַפְלֵא חֲסָדֶיךָ"          שנה טובה ומבורכת לכל בית ישראל,  -חנן-

---

[1] בחיפושַֹי ראיתי שהביטוי מופיע לראשונה אצל המהרי"ל (מגדולי אשכנז במאה ה14)- "ימי הנוראיים". ניסיתי לברר את מקורו של כינוי זה (מלבד כינוי ה'- 'הא-ל הנורא'), אך לא מצאתי הסבר המניח את הדעת. אשמח לקרוא דעתכם.

[2] יש לדעת שבשיבת ציון אחרי גלות בבל שָבוּ קומץ אנשים מהרמות הסוציו-אקונומיות התחתונות של העם, רוב העם אינו נמצא בארץ ישראל. הדבר נכון לגבי כל תקופת בית המקדש השני. בשנים אלו ממש עתידים אנו לראות בהפיכתם בחזרה של אחוזי העם היהודי היושב בארץ הקודש לרוב.