כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט; בֵּין דָּם לְדָם
בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ, וְקַמְתָּ
וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים
הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ
לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.
השבת נקבל מעט מושג על מציאות הסנהדרין ועל פסיקת ההלכה
בזמן שבית המקדש היה קיים. בקווים כלליים אפשר לומר שהחוקה של עם ישראל זו התורה הקדושה,
והרשות השופטת זה בית הדין. אך כידוע, בכל מדינה מתוקנת, בנוסף לבית המשפט קיים בית מחוקקים אשר תפקידו לתקן תקנות בהתאם לצורך השעה.
במילים אחרות, גם כאשר קיימת חוקה בסיסית, צריך בית מחוקקים שיחוקק חוקים חדשים בכדי
להתמודד עם בעיות ההווה. לדוגמא, מתוך הבנת מצוקת הדיור נכתב בחוקה שתהיה הגבלה על
מחיר הדירות. לאחר כמה שנים מבין בית המחוקקים שהחוקה מנוצלת לרעה על ידי אילי הון,
ולכן מחוקקת חוק חדש לריסון משקיעים.
כעת נתאר לעצמנו מדינה עם חוקה ובית משפט בלבד, בלי בית
מחוקקים. מה עושים כשיש תמורות במדינה? כיצד מתמודדים עם תופעות שמתאימות לחוקה אך
ברור שהן עוולות? זוהי הסנהדרין הגדולה, וזהו תפקידה; היכולת להתמודד עם אתגרי
ההווה מתוך הסתכלות בתורה[1]. 'אור
החיים' הקדוש מסביר שהיכולת לחדש נתונה אך ורק "על פי הקדמות אשר קיבלו דְלִי
מִדְּלִי אשר דלה לנו איש האלוהים" (הקדמת הרב המחבר), מסורת של כּלֵי הפרשנות והחידוש. הפירוש של דברי
התורה, התורה שבעל פה, אינו תוצר בדיית ליבו של החכם, אלא דווקא לפי המסורת בפירוש הדבר, כדברי הגמרא: "אין אדם דן גזירה
שוה מעצמו", ומבאר רש"י: "אלא אם כן למדה מרבו".
ישנו מדרש מדהים בשם חכמי צרפת [מופיע בריטב"א
וברמב"ם] לפיו התורה ניתנה למשה רבנו עם 49 פנים טהור ו49 פנים טמא,
ומשה רבנו מסרם לחכמי הדורות. מסביר מורי ורבי הרב שרקי שכל הלכה בתורה ניתנת
להידרש בכמה אופנים שונים, וביד חכמי הדור ("הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים
הָהֵם") להחליט באיזו דרשה יש להשתמש[2]. אך
מאז שבטלה הסנהדרין אין לנו יותר הכוח לתקן ולחדש, ההנהגה הרוחנית של עם ישראל היא
חלקית בנושא זה.
אמנם, גם כשיש מקום לחידוש, אין פירוש הדבר חלילה חידוש של
מצוות, שהרי "זאת התורה לא תהא מוחלפת" (13 עיקרים), הכוונה
היא להסברת המציאות על פי התורה הנצחית. מוסיף לכך הרב קוק את הנקודה שעלינו
לכוון במדוייק את עיתוי החידוש. הרב מביא משל:
כל גוף חי שאינו נמצא בתנועה - מתנוון. לעומת זאת אם הגוף מת - אזי דווקא התנועה
הורסת אותו יותר ועדיף שינוח. בזמן הגלות, אין לנו מקדש ואין לנו סנהדרין, עם
ישראל משול לגוף מת, עצמות יבשות, לכן עדיף לשמור על המצב הקיים ללא שינויים. מה
שהציל את עם ישראל בגלות היה השמרנות ההלכתית. כיום אתגר זה נמצא במרכז השיח, משום
שעם ישראל נמצא בתהליך התחיה.
לסיום, נזכיר את דברי ריה"ל על הסיעתא דשמיא לה זכתה
סנהדרי הגדולה: "וּמַה שֶּׁנִּקְבְּצוּ עָלָיו הַשּׁוֹפְטִים מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר
יִבְחַר ה', מִפְּנֵי שֶׁהֵם נֶעֱזָרִים בַּשְּׁכִינָה..
וְלֹא תַעֲבֹר עֲלֵיהֶם הַטָּעוּת"(כוזרי ג).
"כֹּה
אָמַר ה': שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן.. וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת" (זכריה ח) שבת
שלום, -חנן-
[1] כאן אעיר אשר על ליבי: לדאבוננו, כל דיבור על 'חידוש' או 'התפתחות' בתוך
היהדות מיד מקבל תווית של מוקצה מחמת מיאוס. הדבר כנראה נובע מתגובת הנגד החריפה
שהושמעה באירופה כלפי הרפורמה.
[2] הדוגמא הידועה
ביותר היא בועז ורות. בתורה הדברים כתובים בצורה ברורה: "לֹֽא יָבֹא עַמּוֹנִי
וּמֽוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹֽא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָֽם".
בועז, ברוח קדשו מבין שרות חייבת להיכנס לעם ישראל, מחדש דרשה על ידי סנהדרין: "מֽוֹאָבִי",
ולא מואביה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה