פרשת בהעלותך - חוצפה

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה', וַיִּשְׁמַע ה', וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה'.. וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה.. וַיֹּאמְרוּ.. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל, בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ. וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא.. וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן.. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו, וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ? לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג.. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל.
בפרשת השבוע אנחנו קוראים על אחד מרגעי השפל הגדולים בתקופת עם ישראל במדבר. ערב-רב, קבוצת מצרים שנתלוותה אל העם בצאתו ממצרים, מסיתה את העם להתלונן על המצב. כשאנו באים לברר את מהות התלונה, התורה אומרת לנו שהם "התאוו תאוה", הם רצו להיות תאוים. מה גורם לבן אדם לרצות דבר כזה? הם היו אחרי שנה למרגלות הר סיני והם היו מלאים בתורה, לכן הם התאוו למשהו לבטא את זה. הם רצו לחזור לנורמליות ולהיות בני אדם רגילים. לאילו מאכלים הם משתוקקים? מסביר רש"י שקישואים וחציר אלו ירקות לא מזינים, עצם ההתאוות היא המטרה.
בהמשך הפסוקים מופיע המשבר הגדול, משה מבקש מה' לא להנהיג את העם לבד, עד כדי שימוש בביטוי החריף "הָרְגֵנִי נָא הָרֹג". משה רבינו היה בעל עצבים של ברזל, שום מצב, קשה ככל שיהיה, לא מצא אותו בלי כוח. גם כאשר כל העם רקד מסביב לעגל הזהב מספר חודשים מוקדם יותר, משה מתמודד עם המצב בקור רוח ומצליח 'לאפס' את העם. אבל התנהגות כזו משה לא מסוגל לסבול, גם ה' מגיב בצורה קיצונית - "ויחר אף ה' מאוד". העם מבקש בשר למרות ששום דבר לא חסר לו, עם ישראל כופר בטובה וזוהי חוצפה שמשה לא מכיל.
כפיות טובה היא עוון חמור מאד, במובן מסוים - החמור ביותר. בספר בראשית מסופר לנו על אדם הראשון שחטא בשני חטאים; החטא הראשון – אכילה מעץ הדעת, והחטא השני - שאמר: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי", אומר רש"י: "כאן כפר בטובה". מאז כפיות הטובה של האדם הראשון ישנה בעיה בעולם, והתיקון מתבצע על ידי הכרת טובה. הדבר היחידי שאדם יכול לעשות והבורא לא - זה להגיד תודה לא-לוהים. יש בהכרת הטובה משום השלמת מעשה בראשית; האדם, מקבל השפע, מודה על שניתן לו. לכן, כשהתודה חסרה יש חיסרון בעצם מהותו כנברא. משה מרגיש שהאנושות חוזרת אחורה לחטא אדם הראשון, לכן הוא כל כך מאוכזב.
הגמרא (סוטה מט,ב) מספרת לנו שבתקופת טרום המשיח "חוצפא יסגא", החוצפה תאמיר. הרב קוק מבאר[1] שנשמת משה היא כה עליונה עד שאינה מסוגלת להאיר בתוך החוצפה, אבל אורו של משיח לא מתירא מהחוצפה, מכפיות הטובה של הדור, מעקירת ישובים ומעזיבת התורה. המשיח סופג את החיצים וממנף אותם להתחזקות[2].


שנזכה לראות באורו של משיח במהרה, שבת שלום -חנן-



[1] קובץ ח,קנז. ועוד ממשיך הרב: "הקדושה של דור המדבר תבעה את האחדות של זיהרא דאדם הראשון, ורצו שמשה דוקא יאכילם בשר, ושיכנס להאיר בתוך החוצפא. ומשה אמר "האנכי הריתי את העם הזה", כלומר בתוך החוצפא אי אפשר לי להאיר, ונשאר קץ משיח סתום, ולא נתפרש בתורה".
[2] אחד מפירושי חז"ל על הפסוק "ישכיל עבדי ירום ונישא וגבה מאד"(ישעיה נב,יג) סובר שהמשיח יהיה קצת פחות ממשה מצד התגלות התורה (כלומר: הצד הגלוי), אך מצד אחר (הנסתר) יהיה גדול ממשה. (ר' עוד: הקדמת הרמב"ם לפרק חלק)

2 תגובות:

  1. מה שלא הבנתי: אתה טוען שהעם לא חסר דבר. ולכן הוא כפוי טובה.
    אבל כמה שורות קודם לכן, הסברת בדיוק מה חסר לו! לא מספיק הידע התיאורטי, עכשיו רוצים לממש. קיבלנו תורה, "מה עניין שמיטה להר סיני" - באמת אין עניין, כשאתה "תקוע" במדבר... ויותר גרוע (ונראה לי שלשם כיוונת) הוא ה"נהמא דכיסופא". רוצה לומר, המשפט שכתבת, כמדומני בטון שלילי: "הם רצו לחזור לנורמליות ולהיות בני אדם רגילים", ובכן- זה רצון טוב, חשוב והגיוני!

    אשמח אם תוכל לפרט יותר איך הבנת את הטענה והתאווה ובמילא את התגובה.

    השבמחק
    תשובות
    1. צודק בקשר לבהירות.
      בפתיחה מוצג לימוד זכות על 'העם' המתאוננים, לדעתי תאווה זו צריכה לבוא באופן טבעי ואז ניתן ליישם בהדרגה את החוויה הרוחנית.
      בהמשך המאמר מוצגת גישתו של משה, המבין את מקומם של המתאוננים, אך יחד עם זאת לא מסוגל להכיל את הקטנות הזו, ה"תירוץ".
      אמור לי אם עוד לא מובן..

      מחק