פרשת לך לך - מהות הרכוש

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ.. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִֽהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַֽעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָֽה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַֽעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַֽחֲרֵי כֵן יֵֽצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדֽוֹל.

לאחר אלפיים שנות תוהו בעולם[1], בפרשתנו נכנס אברהם אבינו למרכז הבמה ומקבל ציווי לצאת מארץ מולדתו לעבר ארץ כנען. אברם, מונע מדבר ה', יוצא לדרך יחד עם משפחתו ואינו מסתפק בתנועה פיזית אלא מתחיל לקרוא "בְּשֵׁם ה' " ולהשפיע מאמונתו על סובביו. למרבה הפלא, לצד האידיאלים הגדולים, אחד המוטיבים המרכזיים שמופיעים בפרשה הוא הרכוש[2]. התורה מציינת שאברהם לקח גם את רכושו, המריבה עם לוט היא על רקע רכוש, במלחמת המלכים הם שמים ידם ראשית על "רְכֻשׁ סְדֹם וַֽעֲמֹרָה". שיא האדרת הרכוש נמצא בתיאור סדר חשיבות הדברים שהציל אברהם במלחמה: קודם כל- "וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָֽרְכֻשׁ, לאחר מכן: וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו, ולא נשכח: וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב". מה מקומו של הרכוש בחיינו? מה היחס שלנו אליו?

באופן אינטואיטיבי אנו נוטים לומר שהממון לא חשוב בעינינו, חיצוני לנו ולא מהותי בחיינו. ברם, אם נסתכל סביב- הרכוש שלנו משייך אותנו חברתית, הוא פותח בפנינו הזדמנויות חדשות, הוא מקדם אותנו מקצועית ופעמים רבות גם רוחנית. האם כך "אמור" להיות? לא בטוח, אבל בטוח שכך הם פני הדברים משחר ההיסטוריה ועד היום, לפחות. יתרה מזאת- האדם מנצל את רוב זמנו לעיסוק ברכוש. אמנם מטרותיו קדושות ונעלות, אך אצל רוב בני האדם כמות הזמן המושקעת באיסוף הרכוש גדולה לאין ערוך מכמות הזמן המושקעת במטרות עצמן. ואם כך סידרה יד ההשגחה – נראה לומר שיש משהו אסנסיאלי ברכוש.

מעיון בכתובים ניכר היחס המהותי לרכוש: "וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם" התיאור "בן אחי אברם" לא אמור על לוט, אלא על לוט ורכושו. נמצא לכאורה שהרכוש הוא חלק מהאדם. ואם נחשוב שהבנה זו נובעת מאישיותו המקולקלת של לוט, הרי לנו תיעוד המפגש בין אברהם למלך סדום: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם: תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ!" הצעה מעניינת. אך אברהם משיב בדרמטיות: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵ-ל עֶלְיוֹן! קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ!", "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ!". אברהם מסרב בכל תוקף לקחת רכוש ממלך סדום. אם זה חיצוני - זה שום דבר! אלא שאברהם מבין שהרכוש מגדיר אותו במידה מסויימת. אברהם יחיה עם רכוש של מלך סדום? זה כאילו הוא מכניס אל עצמו 'סדומיוּת', בשום פנים ואופן. לכסף יש ריח, ולריח יש השפעה.

הרכוש הוא דבר ש(על פי רוב) התאמצנו בשביל להשיג אותו. הוא מושא השקעתנו הפיזית והנפשית, ולכן הוא אומר עלינו הרבה. בברית בין הבתרים אומר ה' לאברהם שבניו יגלו לארץ זרה וביום מן הימים יצאו משם, וה' מקפיד להוסיף: "בִּרְכֻשׁ גָּדֽוֹל". הליכה ממקום למקום עם הרכוש אינה סתם מסע, משמעותה עקירה ממקום אחד והתישבות במקום אחר. המשפט השערוריתי "צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם"_{(סוטה יב)} מקבל פירוש חדש: הממון אינו רק חיצוני, הוא מלמד אותי על האישיות שלי, על האמון ביכולותַי, על חשיבות המאמץ, הכשלונות וההצלחות.

נסיים במדרש נפלא על הפרשה: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם: יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ". 'ידוע' - שאני מפזרם, 'תדע' - שאני מכנסם. 'ידוע' - שאני ממשכנם, 'תדע' - שאני פורקם. 'ידוע' - שאני משעבדם, 'תדע' שאני גואלם _{(רבה מד יח)}. אמן. 

                                                              שבת שלום,  -חנן-

---

[1] "תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא; שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח".

[2] השורש מופיע בפרשתנו לבדה תשע פעמים. כמספר המופעים בכל שאר התורה גם יחד.