פרשת נח - שולחים את היונה!

וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי־מַיִם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ. וַיִּשְׁלַח יָדוֹ, וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה.. וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה. וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ. וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד.

פרשתנו ממשיכה בתיאור שחר האנושות; וממש כמו תהליך גדילתו של האדם הפרטי, גם המין האנושי מתקדם משלב הינקות לשלב הילדות והנערות. 'מרד הנעורים' של העולם מקבל ביטוי חזק בדור המבול אשר חוטא כמעט בכל העוולות המוסריות שקיימות[1]. העונש ידוע- מבול המכלה את כל הארץ למעט נח ופמלייתו שבתוך התיבה. כשהמבול נפסק וצריך לצאת מהקופסא, נח שולח שליחים לבדוק את מצב היבשה, וּמִסְפר תמיהות עולות מיד מקריאת הפסוקים[2]: א- מדוע נח שולח גם עורב וגם יונה? ב- מטרת שילוח היונה כתובה, אך מה מטרת שילוח העורב? ג- מדוע שולח נח את היונה בפעם השלישית לאחר שכבר נודע לו "כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ"?

התיבה היא מקום מקלט הרמטי, היושבים בה מוגנים היטב מפני מי המבול המאיימים. ואולם, אין תכלית הקיום להיוותר בתוך התיבה המבודלת. בורא עולם ציווה את המין האנושי: מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ! עלינו לפרוש כנפיים ולצאת מן התיבה אל העולם הגדול! אכן בשעות קשות, כשהעולם בחוץ מלא סכנות, יש מקום להסתופף מאחורי דפנות העץ החזקות. אך על יושבי התיבה המבודלים מוטלת כל העת המשימה לחפש את הדרך הבטוחה אל החוץ כדי למלא את ייעודם.

נח משלח את גוזליו אל העולם הגדול, אל חיי החופש והעצמאות. הוא משלח עורב וּמשלח יונה. רב הפער באופיו של השילוח, ובאופיו של המשולח. העורב נשלח לכאורה ללא סיבה: "וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב", והוא אינו מסוגל להתרחק. לעומתו היונה נשלחת עם תשומת לב ויחס אישי: וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ. כשהיונה אינה מוצאת מנוח לכף רגלה בעולם החיצון היא שבה אל המקום המוגן, התיבה. תגובתו של נח לחזרתה של היונה מבוטאת באחד הפסוקים הנפלאים בפרשה: "וַיִּשְׁלַח יָדוֹ | וַיִּקָּחֶהָ | וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו | אֶל הַתֵּבָה"; איזה פירוט, כמה עדינות, כמה יחס אישי. כשמשלחים בחום וברוֹך, מאפשרים לנשלח לחוש שיש לו תמיד לאן לשוב.

דבר נוסף שאנו למדים מנח הוא שבשעה שמשלחים את הגוזלים יש לעשות זאת בהדרגה; לבדוק האם קלו המים, לאפשר להם חזרה לחום הביתי, למקום הבטוח, אם יזדקקו לו במהלכי החיפוש שלהם[3]. נעשה כך עד שיאזרו אומץ ובשעה המתאימה לא יוסיפו לשוב – בגרו ומצאו את מקומם בעולם.

במשנה הראשונה באבות, כשאנשי כנסת הגדולה מתארים את מלאכת החינוך הם משתמשים בלשון "הַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה". חובת הרב כלפי התלמיד היא שהתלמיד ידע לעמוד על רגליו לבדו[4]. שילוחם של הגוזלים הפורשים כנפיים ועומדים על דעתם האחראית הוא חיוני. הפיתוי הגדול של המחנך הוא להשאיר את התלמיד קרוב אליו, בצל מחסה מסגרת החינוך המוגנת, התיבה. אך בניגוד לפטרנליסטיות הרדיקלית הזו מלמדים אותנו חכמים שמקומם של התלמידים והחניכים, ושלנו, הוא שָם, בעולם הגדול בו נמלא את תפקידנו ושליחותנו.

            "הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ.. יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי!" _{(מן ההפטרה)}          שבת שלום,  -חנן שוקרון-

---

[1] רש"י: ערוה ועבודת אלילים. ראב"ע: גזל ועֹשֶק וקַחת גם הנשים בחזקה. אור החיים: פירוש 'חמס' הוא כּללוּת הרֶשע (!).

[2] עיקרי הדברים שמעתי מהרב עמית קוּלא שליט"א, מרא דאתרא - קיבוץ עלומים.

[3] הגמרא_{(סנהדרין קח)} מוסרת לנו מידע על השיעור הראשון שלמדה היונה בחוץ: " 'והנה עלה זית טרף בפיה', אמר רבי אלעזר: אמרה יונה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! יהיו מזונותי מְרוֹרִים כזית ומסורים בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר ודם!". מדרש זה נותן לתמונה הידועה של היונה עם עלה הזית בפיה, משמעות שונה ממה שהורגלנו. לא זית של שלום, וגם לא של עושר כלכלי (שֶמֶן), אלא זית מר בצורתו הטבעית! היונה מעדיפה הסתפקות במועט ובטחון בהשם.

[4] מרגלא בפומיה דרבנן שהישיבה הגבוהה היא תיבת נח, כיון שמחוץ לה יש מבול. על סמך אמרת כנף זו, נראה לומר שעל הישיבה מוטל לדאוג שהבוגרים היוצאים ממנה יהיו בחינת היונה החוזרת מעולם המעשה, כשטרף בפיה - מעשים טובים ופיתוח רוחני, ולא בחינת העורב הבורח כתינוק מבית הספר.