"'וְאָֽהַבְתָּ לְרֵֽעֲךָ כָּמוֹךָ', רבי עקיבה אומר: זהו כלל
גדול בתורה", לפנינו אמרת כנף מהידועות ביותר בחכמת היהדות. אין ילד שלא יודע
את הכלל הגדול בתורה. יחד עם זאת, בתלמוד הירושלמי מובאת דעה החולקת על רבי עקיבה,
"בן עזאי אומר: 'זֶה סֵפֶר תּֽוֹלְדֹת אָדָם' זה כלל גדול מזה!".
יש קומה בסיסית יותר של כבוד בין בני אדם שהיא קודמת, מתוקף היותנו נבראי ה'.
הדעה המפתיעה והקשורה לפרשתנו, היא זו של רבי שמעון בן
פזי שאינה מובאת בתלמוד, אלא במדרש[1]
(עין יעקב, הקדמה): "מצינו פסוק כולל יותר והוא: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי
תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם". זהו הכלל הגדול בתורה! מדוע כך סובר
רבי שמעון? מה מיוחד בו?
הפסוק הזה הוא עיקרה של פרשת קרבן
התמיד. קרבן זה היה מוקרב מדי יום ביומו בבית המקדש, ללא יוצא מן הכלל;
כולל בשבת וביום הכיפורים. אומר לנו רבי שמעון בן פזי: אתם יודעים מה הכלל הכי
גדול בתורה? יותר מאהבת החבר וכבוד האדם? ערך ההתמדה. הקביעות היא הבסיס
האיתן לכל הצלחה בחיים, ובלעדיה הנפילה לא תאחר לבוא. אני רגיל לומר לתלמידַי
בשיעורים שבניגוד לפתגם הידוע, לדעתי כל ההתחלות קלות,
כדברי החכם "קל מאוד להפסיק לעשן, עשיתי את זה מאות פעמים". מה שקשה
יותר זה להתמיד, להיאחז בשינוי. אדם שרוצה לרדת במשקל יודע שאם לא ייצור קביעות זה
פשוט לא יקרה.
מכאן מובנת איפוא הסיבה לתענית השבוע בי"ז בתמוז על ביטול התמיד, ואין צום שנתקן על ביטול קרבן תודה או
חטאת, ואפילו לא על ביטול הסנהדרין. התמיד הוא תמצית עבודת ה' והִתעלוּת האדם. בניית
זוגיות ומציאתה תלויים בהתמדה, התקדמות רוחנית מתחילה בקביעת עיתים לתורה, ועוד.
המהר"ל בספרו על עבודת השם "נתיבות עולם",
מסביר שהדבקות בה' דורשת רצף. הדבר דומה לזריקת כדור לתקרה, שהוא אמנם פוגע בה, וזה
יפה, אך הוא לא דבוק אליה. כוחה של הנחישות והקביעות היא היוצרת דבקות אמיתית. קִרְבה.
הוא מוסיף שחשוב לא לשכוח את ההתחדשות בתוך
ההתמדה, לא להפוך את הקבוע למשעמם ולדעת ליצור קשר מתמיד ויוצר.
מסיים המדרש ואומר: "עמד רבי פלוני על רגליו ואמר: הלכה
כבן פזי!". איני יודע מה ההשלכה ההלכתית של הקביעה שהלכה כמו רבי שמעון
לגבי הכלל הגדול, אבל ההשלכה החינוכית היא קריטית. אם הלל אמר שהתורה על רגל אחת
זה "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", אומר רבי שמעון, וכן 'הלכה': "תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ".
שמור, במועדו, כל יום. הנסיקה אל-על שמורה לזה שלא מתייאש ולא מוותר, מציב לעצמו
מטרה ובכל בוקר קובע מחדש.
"אֲבָרֲכָה
אֶת ה' בְּכָל עֵת, תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי"
(תהילים לד) שבת שלום, חנן ש.
[1] דעה נוספת במדרש היא זו של בן זומא שאומר הכלל הגדול ביותר בתורה הוא פסוק
"שמע ישראל", ואולי זו תהיה התשובה של יהודי ממוצע.
יישר כח.
השבמחקדברים נכונים ויפים.
אסף
תודה על החיזוק.
מחקברוך תהיה