כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַֽאֲחֻזָּה,
וְנָֽתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּֽיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן,
וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע, וְלֹא יִטְמָא
כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת. וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּֽיִת.
בפרשות שנקרא
השבת יש אריכות דברים על נגע הצרעת וטהרתו. הנגע יכול להופיע בראש, בזקן, בגוף,
בבגד, ובשלב מסויים אפילו בבית. לרוב, הצרעת נתפסת כעונש, כדבר שלילי. וכך
גם בצרעת הבית, הגמרא לומדת שנגע הבית מגיע בגלל צרות עין:
"מי שמייחד ביתו לו, שאינו רוצה להשאיל כליו ואומר שאין לו, הקב''ה מפרסמו כשמפנה
את ביתו" (יומא יא). זאת אומרת, שחלק מטהרת הבית הנגוע כוללת הוצאת
תכולתו, כדי שכך יֵדע השכן, שאכן יש לו סולם, וסירב להשאיל. אכן עונש ראוי לאדם צר
עין.
מצד שני, ישנו
מדרש מרתק המובא ברש"י, שנותן טעם אחר לצרעת הבית: "כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ
כְּנַעֲנִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל בָּאִים עֲלֵיהֶם, עָמְדוּ וְהִטְמִינוּ מָמוֹנָם בַּבָּתִּים
וּבַשָּׂדוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי הִבְטַחְתִּי לַאֲבוֹתֵיהֶם שֶׁאֲנִי
מַכְנִיס אֶת בְּנֵיהֶם לְאֶרֶץ מְלֵאָה כָּל טוּב! מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה?
מְגָרֶה נְגָעִים בְּבֵיתוֹ, וְהוּא סוֹתְרוֹ, וּמוֹצֵא
בּוֹ סִימָא (מטמון)" (רבה,יז). יוצא שמי שמקבל את הכסף
והזהב זה אותו אחד צר העין! תמוה. שאלה נוספת, ואולי בסיסית יותר: למה צריך לשבור את
הבתים בשביל המטמונות? השם יכול לתת לנו את זה כמו מכת חושך, ניכּנס לבית ונמצא בארון[1].
בטהרת הצרעת,
ישנו הבדל מרכזי בין מצב שבו הגוף נגוע לעומת הבית. בצרעת הגוף צריך להוציא את האדם
מחוץ למחנה, בצרעת הבית בדיוק ההפך, מוציאים את כל חפציו מהבית ומניחים בתוך
המחנה. זה בעצם ההבדל שבין לשון הרע לצרות עין. לשון הרע נובע לכאורה מכך שהאדם עסוק
יותר מדי במעמד החברתי, כל הרכילויות עוברות דרכו וכולם באים לשמוע אותו. הרפואה שלו
זה הבידוד. לעומתו, צר העַין הוא סנוֹבּ, רדיקלי בתפיסתו את 'רשות הפרט', שומר
מרחק, לכן מכניסים את רכושו אל תוך המחנה, משחררים אותו מהקירות האטומים שלו. כעת
הוא מקבל זהב טמון, נראה כיצד ישתמש בו והאם
הבין את תכלית התיקון.
הלכה נוספת
בטהרת הבית הנגוע, היא שעד שהכהן רואה את הנגע, הבית טהור. ורק כשהכהן רואה ואומר
'טמא' – מאותו רגע ואילך כל מה שבבית נטמא. נשאלת השאלה: מה המצב של הנגע לפני
שהכהן ראה אותו? טהור או טמא? כדי לענות, ניתן משל קצר: ניסוי ידוע בפיזיקה שנקרא
"החתול של שרדינגר". מניחים חתול בתיבה אטומה; בתוך התיבה נמצא מתקן ובו
אטום בודד של חומר רדיואקטיבי, שיש לו הסתברות של 50% להתפרק, ולהמית את החתול. אם
האטום לא מתפרק עד לפתיחת התיבה, יישאר החתול בחיים. בתום הזמן הקצוב לניסוי פותחים
את התיבה, ואז יודעים אם הוא חי או מת. השאלה שאין לה תשובה ברורה היא - מה מצבו של
החתול כל עוד התיבה סגורה? על פי הפרשנות המקובלת, התשובה היא: "גם חי וגם מת"[2].
נמצאנו למדים
שמצב הנגע הוא גם טהור וגם טמא, גם עונש וגם אוצר. וכן בחיינו אנו, כשאנחנו פותחים את תיבת
הפרשנות המיידית במוחנו, האירוע שקרה לנו הוא עונש. אך אם נשְֹכיל לחוות את האירוע,
צעד אחד אחורה, לפני הריצה לפרשנות מוטֵית, הוא בהחלט נולד להיות אוצר.
"מָוֶת
וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן, וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ" (משלי יח) שבת שלום,
חנן ש.
[1] תשובה מעניינת
מופיעה בזוהר הקדוש, שם כתוב שהמטרה של הנגע בבית היא כדי להרוס את בתי הכנענים
ברגע שנכנסים לארץ. אבל אחרי שאדם הרס את הבית שבנחלתו, בורא עולם לא רוצה שיהיה נפסד
מן המצווה, אזי מזמן לו כסף לבנות בית חדש. בדומה לעיקרון ההשגחה "עַשֶֹר
בשביל שתִתְעָשֵׁר".
[2] ובניסוח מדויק יותר:
החתול נמצא בסוּפֵּרפּוֹזִיצְיָה של "חי" ושל "מת".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה