"דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ
אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.. לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ
אֲנִי ה'. לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ
תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר
אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".
מבין שמות כל פרשות השבוע, הפרשה השניה
שנקרא השבת נושאת את אחד השמות המרוממים ביותר: קדושים.
הציווי הראשון, המעורפל למדי, הוא: היו קדושים. יש כאן לכאורה 'מצוות עשה'[1] להיות
קדושים, איך עושים את זה? מהי קדושה? מהם התנאים המקדימים להשגת קדושה? האם היא
שייכת בכל אדם? באופן מילולי נראה לומר שהציווי מכוון לכך שנהיה פרושים, מובדלים.
אך באיזה הֶקשר להיות נפרדים? ספר החינוך כותב: מ"כל ענין עבודה זרה",
אך אין זה בפשט.
השאלה מהי קדושה היא שאלה רחבה מני ים, אך
ננסה להבין לפי המשך הפרשה את כוונת הבורא. מצווה מיוחדת מופיעה בפרשתנו והיא: התוכחה; החובה המוטלת על כל יהודי 'להטיף מוסר' לחברו.
אולם, מצווה זו מוגבלת במצוות לא-תעשה והיא האיסור לשאת עליו חטא, דהיינו: אסור שההפסד
הנובע מן הנזיפה יגבר על פני התועלת ממנה. ידועים הם דברי ר' אלעזר בגמרא "תמיהני
אם יש בדור הזה שיודע להוכיח" (ערכין טז,ב), מובן מכאן שיש לדעת
להוכיח, קיים תחום לימוד, 'אומנות התוכחה', בכדֵי שהיא לא תהפך לחטא[2]. בנוסף,
מציינים חכמים שמצוות התוכחה מופיעה מיד אחר האיסור לשנוא את אחינו, כך בא לידי
ביטוי האיזון העדין: לא לשנוא, אך לא להיות
אדיש (תוכחה), והיחס צריך להעשות בחכמה (לא תשא עליו חטא).
נמצא, שמידת הקדושה
תלויה בֵּין הַיֶתר ביכולת של האדם לחשב הפסד מול רווח; רוחני, גשמי,
סוציאלי, פסיכולוגי. היכולת הנפשית הזו, לאזן,
לשקול במטוטלת, חשובה בכל תחומי החיים, בכל צומת שאדם נתקל בחייו, ועל אחת כמה
וכמה בממשק עם הזולת, צריך הוא להעמיד את השיקולים השונים לנגד עיניו, ולעשות חשבון
(פשוטו כמשמעו) נפש. כל דבר במציאות הוא מורכב, מטוב ורע, מיתרונות וחסרונות. זו
יכולה להיות התלבטות בין הצעות עבודה, בבחירת בן/בת זוג, או בבחירת סוג הדיאטה. יש
מעלות ויש פחיתויות, אנחנו שוקלים, ובסופו של דבר ההחלטה שנקבל היא פרי ההעדפה.
בתחילת הפרשה אומר לנו השם "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ
כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי", העובדה שה' קדוש היא ההצדקה לציווי שאנחנו הנבראים נהיה
קדושים. אנחנו נדמים לה', שגם הוא מחשב בכל
צעד בהנהגתו את התועלת וההפסד, את מִכלוֹל המִשְתנים בפעולה. גם כשקורה לנו דבר
שנראה רע, נדע- בורא עולם שקל אותו היטב, והטוב שיצמח ממנו (או שכבר עכשיו בו) הוא
רב על השלילי הנראה לעין.
"מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם.. וְשָׁקַל
בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם"(ישעיה מ,יב)
שבת שלום, חנן ש.
[1]
אכן, הרמב"ם אינו מונה מצווה זו כאחת מתרי"ג
מצוות: "וכבר טעו בשורש הזה גם כן, עד שמנו 'קדושים תהיו' מצוה מכלל מצות
עשה. ולא ידעו שאמרוֹ 'קדושים תהיו', 'והתקדשתם והייתם קדושים', הם צִוויים לקיים כל
התורה, כאלו יאמר: היה קדוש בעשותך כל מה שצויתיך, ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו"
(סה"מ, שורש רביעי).
[2] כיצד מצווה יכולה להפוך לחטא? כותב רבי נחמן: "כִּי כְּשֶׁהַמּוֹכִיחַ
אֵינוֹ רָאוּי לְהוֹכִיחַ אֲזַי לא דַּי שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל בְּתוֹכַחְתּוֹ אַף גַּם
הוּא מַבְאִישׁ רֵיחַ שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת הַשּׁוֹמְעִים
תּוֹכַחְתּוֹ כִּי עַל יְדֵי תּוֹכַחְתּוֹ הוּא מְעוֹרֵר הָרֵיחַ רַע שֶׁל
הַמַּעֲשִׂים רָעִים וּמִדּוֹת רָעוֹת שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁהוּא מוֹכִיחָם. כְּמוֹ
כְּשֶׁמֻּנָּח אֵיזֶה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֵיחַ שֶׁאֵינוֹ טוֹב כָּל זְמַן שֶׁאֵין
מְזִיזִין אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֵין מַרְגִּישִׁין הָרֵיחַ רַע אֲבָל כְּשֶׁמַּתְחִילִין
לְהָזִיז אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֲזַי מְעוֹרְרִין הָרֵיחַ רַע כְּמוֹ כֵן עַל יְדֵי תּוֹכָחָה
שֶׁל מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהוֹכִיחַ.. וְעַל יְדֵי זֶה הוּא מַחֲלִישׁ אֶת הַנְּשָׁמוֹת
שֶׁלָּהֶם" (ליקוטי מוהר"ן תניינא ח').
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה