אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם, הָיְתָה
כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס. בָּכוֹ
תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ, אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל
אֹהֲבֶיהָ.. כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין
הַמְּצָרִים.
אנחנו נמצאים בעיצומם של ימי "בין המצרים"[1], בין
שבעה עשר בתמוז לתשעה באב. כידוע, בשבעה עשר בתמוז הובקעה העיר, ובתשעה באב חרב
בית המקדש. השבוע ננסה לברר את מסוגלות הזמן
הזה ובעקבותיה גם את התיקון הנדרש. דיברנו לא פעם על הקדושה
העצמית של הזמן אשר קודמת לאירוע ההיסטורי שקרה באותו זמן. הזכרנו זאת בקשר
לדברי חכמים: 'בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל' שניסן הוא זמן המסוגל לגאולה, לכן אברהם אכל מצות עוד הרבה
לפני שעם ישראל יצא ממצרים, כי הוא היה רגיש לקדושת הזמן הזה. לפי דברים אלו אנחנו
מבינים שהזמן הוא זה שגורם לאירוע להופיע ולא להיפך[2]. וכמו
לכל פוטנציאל, יש לו מימוש חיובי ומימוש
שלילי. אם כן – מהו האתגר בימי שלושת השבועות?
איזה תיקון אנחנו מתבקשים לעשות על מנת להוציא
את הקדושה הזאת לפועל בצורה חיובית?
ראשית, מבחינה היסטורית[3], אלו
הימים בין כניסת האויב לעיר הקודש ובין ניצחונו המוחלט, הכנעתו את העם היושב בציון
והחרבת בית המקדש. לכל אדם המכיר במעט את שדה הקרב ברור שפריצת החומות היא האירוע
המכריע במלחמה דאז. חומת ירושלים המהווה את המכשול היציב ביותר – נופלת, הדבר
הקבוע המסמל יותר מכל את העמידה האיתנה במצור נבקע, ואיתו מתרסקת גם רוח הלחימה
בעם. במילים אחרות ברגע שנפלו חומות העיר – העלאת בית המקדש באש היא בלתי נמנעת
וזה רק עניין של זמן. אבל חכמינו קבעו שני תאריכים, וזאת בשביל להגיד לנו: גם כשזה
נראה שדבר אחד מוביל בוודאות לשני – יש דרך לשנות כיוון. אם נגדיר בכמה מילים את
חשבון הנפש שלנו בימים אלו: איך לעצור כדור שלג.
ניתן דוגמא מהחיים. יש לנו חומה בצורה ובטוחה, התמודדות
מסויימת שכבר מזמן מאחורינו. אנחנו 'נקיים' מהחטא הקטן הזה כבר הרבה שנים. פתאום
ברגע אחד לבד בלי שאף אחד רואה – אנחנו נופלים, החומה נבקעת ומתפוררת, זה י"ז
בתמוז. הייאוש, בתפקיד תשעה באב, נראה כבלתי
נמנע, "הייתי בטוח שזה מאחורי ושוב נפלתי – אין
תקווה מול היצר". המעבר מפריצת החומות לחורבן המוחלט, הוא כהרף עין,
בלתי נמנע, "יש גובה מכאן ומכאן ואין מקום לנוס" (רש"י על איכה
א,ג). הקדוש ברוך הוא, על ידי חכמינו שקבעו את הזמנים הללו, מודיע לנו שיש
דרך לעצור את הכדור, למנוע את ה'בלתי נמנע' כביכול.
אז מה עושים? איך מפרידים בין הדבקים; הנפילה והייאוש? מהו הג'וקר שיצליח לסיים את
הסיפור אחרת?
קודם כל – אין גוקר. לחזור בחזרה לשלב החומות ולבנות אותם –
לא יעזור, היצר כבר בפנים. ההתמודדויות ה'קלאסיות' מול היצר כבר מאחורינו, כעת
הפתרון נעוץ ביצירתיות. החשיבה מחוץ לקופסא,
זו שלא מתנגדת בצורה ישירה, אלא "בְּתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה"(משלי
כד). במדרש מובא שבזמן שלושת השבועות מצוי שד ששמו 'קטב מרירי', "וְאֵינוֹ
שׁוֹלֵט לֹא בַצֵּל וְלֹא בַחַמָּה אֶלָּא בֵּין הַצֵּל לַחַמָּה"(במדבר
רבה יב). האם יכולים אנו להגדיר בדיוק איפה זה בין הצל לחמה? והרי היכן
שנגמר מקום החמה מתחיל הצל, לא יתכן! זהו עצם העניין- המענה לאתגר הנפשי אותו
מסמלת תקופה זו נמצא מחוץ לגבולות, במימד שמעל
לַמְּצָרִים. ברור שאין להזניחה, אך נשתדל ונטפח את המחשבה היצירתית ונזכה לעבוד
את ה' בצורה מיטבית.
"קוּם
וְיָרַדְתָּ בֵּית הַיּוֹצֵר וְשָׁמָּה
אַשְׁמִיעֲךָ אֶת דְּבָרָי" (ירמיה יח) שבת שלום, -חנן-
[1] בדרך אגב נעיר
שכינוי הימים הללו "שלושת השבועות" בא מן ההוראה במדרש (פסיקתא דרב
כהנא) לקרוא בשבתות הללו שלוש הפטרות העוסקות בפורענות, "תלתא
דפורענותא".
[2] וכך מובן מאמר
חכמים "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמשה בתשעה באב"
(תענית כו).
[3] בדברינו לא
נבדיל בין חורבן בית ראשון לשני, על אף שראוי לעשות כן. אך קָצַר הַמַּצָּע
מֵהִשְׂתָּרֵעַ (ישעיה כח).
