וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ
עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר
יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם
רֹעֶה. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ
בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו.. וְנָתַתָּה
מֵהוֹדְךָ עָלָיו.. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח
אֶת יְהוֹשֻׁעַ.. וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר
דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה.
בפרשת השבוע מתרחש מהלך גורלי למדי בתולדות עם ישראל במדבר.
השם מודיע למשה סופית שהוא לא עומד להיכנס עם העם לארץ ישראל. ומהי תגובתו של משה
לגזר דין נחרץ זה? משה מבקש ממנו למצוא מחליף. מנהיג אמיתי, שבאמת אכפת לו
מנתיניו, כל מעייניו הם בדאגה להמשכיות המנהיגות. משה רבנו דורש למצוא ממשיך ראוי
לדרכו עוד בחייו תוך שימוש בביטוי הייחודי המופיע פעם יחידה בפרשתנו- "וַיְדַבֵּר
מֹשֶׁה אֶל ה'
לֵאמֹר"[1], והכלל ידוע "אין 'וַיְדַבֵּר'
אלא לשון עז"(רש"י שמות לב ז).
בפעם הקודמת בה נפתחה מחדש סוגיית ההנהגה, משה ביקש עזרה
ולא החלפה "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם
הַזֶּה". השינוי הזה, בקשת ההחלפה בפרשתנו, נובע בין היתר מן ההבנה
שהעם מוכן לחילוף; לעומת השוואת העם ל"יֹּנֵק"
בתלונה על הבשר, אצלנו העם עולה מדרגה ומתואר "כַּצֹּאן".
היונק חייב להישאר תחת המנהיג ש'יַלָד' אותו כביכול, כיוון שהוא חסר כל יוזמה עצמית ונמצא במצב תלותי. בשלב זה של
הגדילה הילד זקוק לאדם שייקח אותו ממקום למקום, יאכיל אותו ויקלח אותו. המדרגה הבאה
אחרי יחסי יונק-אוֹמֵן היא יחסי צאן-רועה. הצאן מתאפיין במידה רבה של עצמאות, כל כבש מוצא לעצמו את האוכל והולך בכוחות
עצמו, כאשר תפקידו של הרועה הוא להראות לעדר את הכיוון הכללי. פה מזהה משה שהעם
מוכן לחילוף.
'העברת המקל', ולא משנה באיזה תפקיד, אינה חלקה ומלווה בדרך
כלל ב'חריקות' כלשהן. אבן הבוחן בסופו של יום נמדדת בדור הבא, זה הנכנס לארץ
ישראל; אם יוקיר את הדור וההנהגה הקודמים וישמור על המשכיות, "כְּכֹל
אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ אֶל מֹשֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ"(יהושע
א,יז). הצלחת החינוך של ההורה את המתבגר באה לידי ביטוי בקשר שלו לבית,
הכבוד אל האומן והאומנת שנשאו אותו אי שם בזמן הינקות. לאחר ההחלטה שהגיע הזמן
להחליף, על כל מורכבותו של תהליך ההחלפה, מי הוא הראוי להמשיך את משה רבנו ולהנהיג
את עם ישראל?
בני ישראל עומדים להיכנס לארץ, ובשלב הבא הם יתפזרו איש
לנחלתו, ומשה יודע זאת היטב. לכן מבקש משה מהקדוש ברוך הוא שֶיְמנה אדם ראוי
למשימה של רעיית צאן במרחב גדול. הרועה שולט מרחוק בצאן ומַתְווה 'מטרת על', כיוון
כללי, אך כל פרט יילך בדרכו ובקצב שלו. דרישת משה מופיעה בפירוט בפירוש רש"י
(כז,טז): "אמר לפניו [משה לה']: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו
של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מָנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי
דעתו[2]".
כן בחיינו נדע לשמור על המשכיות ונאמנות ומתוך כך לְשַמֵּר דרך חינוך יהודית.
"וְאַחַר
הָרַעַשׁ – אֵשׁ. לֹא בָאֵשׁ ה'. וְאַחַר הָאֵשׁ – קוֹל דְּמָמָה דַקָּה"
(מן ההפטרה) שבת שלום, -חנן-
[1] נביא כאן את לשונו הצחה של המדרש(ספרי,קלח): "להודיע שבחן
של צדיקים, שכשהם נפטרים מן העולם - מניחים צורך עצמן ועוסקין בצורך ציבור". תֵּן
לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד, הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח.
[2] דברי רש"י
לקוחים ממדרש רבה. דבר מעניין הוא שבמדרש מקביל (ספרי,קמ), נדרש אותו
הפסוק בצורה שונה, ולכאורה סותרת: " "איש אשר רוח בו" - שיכול
להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". [אשמח לקבל מחשבות על כך במייל].
