"הַשִּׂמְחָה-
שֶׁיִּשְׂמַח אָדָם בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה וּבְאַהֲבַת
הָאֵל שֶׁצִּוָּה בָּהֶן, עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה הִיא. וְכָל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ
מִשִּׂמְחָה זוֹ רָאוּי לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר 'תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ
אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב' (דברים כח). וְכָל הַמֵּגִיס דַּעְתּוֹ וְחוֹלֵק כָּבוֹד לְעַצְמוֹ וּמִתְכַּבֵּד
בְּעֵינָיו בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ חוֹטֵא וְשׁוֹטֶה.. וְאֵין הַגְּדֻלָּה וְהַכָּבוֹד
אֶלָּא לִשְׂמֹחַ לִפְנֵי ה' "(רמב"ם הל' לולב פרק ח).
המעבר בין חג הסוכות לחג שמיני עצרת כמעט
ואינו מורגש, השמחה הגדולה בגומרה של תורה מהווה המשך כמעט מתבקש לחג האסיף-
"זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ". והנה, אי"ה גם השנה כבכל שנה נגיל ונשיש
ברוב עָם וספרי התורה בידינו לקול שירים, פיוטים וניגונים מכל עדות ישראל. מחזה מיוחד
זה מעלה לא פעם תהיות בקשר למצוות השמחה וביצועהּ; האם השמחה שלנו היא זו שמובאת
בדברי הרמב"ם לעיל? האם אין בריקודים עם ספר תורה טעם לפגם?
במגילת קֹהלת שקראנו היום, ישנם שני פסוקים
סותרים; מצד אחד אומר שלמה המלך: "לִשְׂחוֹק- אָמַרְתִּי מְהוֹלָל, וּלְשִׂמְחָה- מַה זֹּה
עֹשָׂה?!" (פרק ב), ומצד שני בהמשך כתוב "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב
לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ" (פרק ח). אז שמחה זה
טוב או לא? הגמרא במסכת שבת (ל:) מסבירה את השוני בצורה פשוטה ביותר,
שלפעמים נשכחת מאיתנו: "'ושבחתי אני את השמחה' = שמחה של מצוה. 'ולשמחה
מה זה עושה' = זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך: שאין שכינה שורה אלא מתוך דבר שמחה של
מצוה". השמחה מחוברת למצוה לעומת ההוללות שמנותקת מן הקודש.
נעמיק מעט בהבחנה הזו. הרב קוק בספרו
"מוסר אביך" עוסק בין היתר בעבודה נפשית לא קלה הנקראת 'ניסור המידות'.
ישנן מידות בנפש האדם שמאוד קרובות אחת אל השניה ולפעמים אנו מתבלבלים ולא בטוחים
איזו מידה הניעה אותנו. לדוגמא: הענוה והעצלות (או: עצבות). פגשתי
חבר, אדם מאוד מעניין, סיפר שפנו אליו בבקשה למסור שיחה מול כמאתיים בני נוער. הוא
סרב כי לא הרגיש 'ראוי מספיק' למעמד כזה. במחשבה לאחור הוא תוהה האם זו הסיבה
האמיתית, או שבאותו זמן הוא היה עייף והתעצל להתכונן. אשר על כן ממליץ הרב
קוק לבצע 'נסירה', דהיינו חקירה פנימית לגבי הגבול והדיוק של כל אחת מן המידות.
שתי מידות נוספות הקרובות אחת אל השניה הן השמחה והגאוה. הרב
מסביר: "השמחה היא מפזרת הכחות הנפשיים, והגאוה גם כן מפזרת. אלא שהשמחה מפזרת
באופן הטוב, והגאוה מפזרת על דרך רע". כשאנחנו שמחים אנחנו מתפזרים, דהיינו
משחררים הרבה אנרגיות, רגשות רבים 'עולים לנו לראש'; בקבלה נקשרת השמחה עם ספירת החסד
המאופיינת בשחרור ונתינה. ממש לצד השמחה אורבת לנו ההוללות
המתבטאת באיבוד דעת לא מבוקר, התעסקות ב"שִׂמְחַת כְּרֵסוֹ" (הל'
יו"ט פרק ו) מתוך גאוה ולא בשמחה אמיתית[1]. עבודת
הנפש שלנו: דִיוּק.
בחג השבועות אנחנו לומדים תורה,
בשמחת תורה אנחנו שמחים על עצם מציאותה. כל ישראל שייכים בשמחה זו, חכמים עם
פשוטים, גדולים כקטנים, הספר סגור בזמן הריקודים ולכן אינה חשובה היכולת
האינטלקטואלית אלא עצם החיבור הנשמתי. נאחז בספר התורה מתוך שמחה אמיתית,
אותנטית, כזו הפורצת מהנשמה הטהורה שבקרבנו.
"אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק, וּלְיִשְׁרֵי לֵב - שִׂמְחָה" (תהילים צז) מועדים לשמחה!, -חנן-
[1]
הרב יואב שטרנברג שליט"א הפנה את תשומת ליבי לכתוב בספר
החינוך (סי' שכד): "והערבה דומה לשפתים.. לרמז שֶיָשִֹים רסן בפיו
ויכון דבריו ויירא מהשם יתברך אף בעת השמחה".
יישר כח.
השבמחקבהמשך לפסקה ההאחרונה, זה מתקשר לדברים ששמעתי אתמול. התהליך שהערבה עוברת במהלך החג, החל מהמין ה"זנוח" ביותר בעיני העולם (וכי מי מקדיש יותר מחצי דקה לבדוק לבלוב במקרה הטוב?), דרך השאלה הקריטית - נו, התייבשה? לקטוף חדשות? ועד - זקיפת הערבה כנגד המזבח. ללמדך את את עצמיות ישראל, שהרי הערבה "אין לה טעם ואין לה ריח", ומה יש לה? אלא שהיא בעצמה.
ודו"ק, שכיצד נגדיר ערבה? "ערבי נחל". והנחל שוצף ומתקדם וגואה אל מקום מיים חיים ואין מים אלא תורה אם כן למדת שראוי לשמוח בשמחת התורה שהיא שמחת ישראל בעצמיותם.
חג מאושר והרבה שמחה.
אסף היקר,
מחקברוך תהיה! יפה מאוד.