וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל
אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר: יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו, כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר
נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.. וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר.. וַיִּרְאוּ
כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן, וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית
יִשְׂרָאֵל. עלית חמישי
בפרשת השבוע שלנו מתואר בפירוט מותה של אחת הדמויות המרתקות
ביותר בהיסטוריה של עם ישראל – אהרון הכהן. הרבה פעמים קורה לנו שאנחנו לומדים
להעריך אדם סמוך למיתתו, ברגעיו האחרונים, ולעיתים רק אחרי פטירתו מן העולם. כך
במקרה של אהרון, מן הפסוקים האחרונים העוסקים בו ננסה ללמוד על אישיותו הנעלית
ורוחו המיוחדת.
נתחיל מהסוף. הפסוק החותם את פרשיה זו- "וַיִּבְכּוּ אֶת
אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל".
לעומת רוב הבכיות של העם במדבר המתרחשות סביב תלונות וחטאים, לראשונה מספרת התורה
על בכי חיובי מסוג זה[1]. גם
בפטירת משה רבנו העם בוכה, אבל שם זה מובן מאליו, שהרי הוא המנהיג. מה הקשר של
אהרון אל כלל עם ישראל? ועוד- דווקא במותו בוכים כל ישראל, ומופיע הביטוי המיוחד:
כל בית ישראל. משינוי קטנטן זה מלמדים
אותנו חכמינו על הנהגותיו של אהרון הכהן (אבות דר"נ כה): "משה
היה דיין, ואי אפשר לדיין לזכות שני בעלי דינין כאחת, אלא לזכות את הזכאי
ולחייב את החייב. אהרן לא היה דיין, אלא מטיל שלום בין אדם לחבירו, לפיכך אהרן
בכו לו כל ישראל ומשה לא בכו לו אלא מקצתן". אהרון נגע בכל אחד ואחד מעם
ישראל דרך השכנת השלום בין אדם לחברו[2], ויותר
מכך – בין איש לאישתו, 'שלום בית'. "אוֹהֵב
שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה".
תכונה נוספת של אהרון מתגלה דרך ציון מקום קבורתו "גְּבוּל
אֶרֶץ אֱדוֹם". 'אדום' הוא כמובן כינויו של עֵשַו, אחיו הגדול של יעקב אבינו.
מוקדם יותר בפרשת השבוע נאמר "וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר
בִּגְבֻלוֹ", ברור, שהרי מבחינת האדומים עם ישראל הוא האויב האולטימטיבי; האדומים
מייצגים את הבן הגדול של יצחק, ובני יעקב מייצגים את הקטן בגיל אבל הגדול במעלה,
בברכות ובתפקיד. אצל אהרון הסיפור כמעט זהה. אחרי מאתיים שנות שיעבוד, אחיו הקטן
נבחר להיות המושיע הגדול של בני ישראל. אבל בניגוד מוחלט ל "וַיִּשְׂטֹם
עֵשָׂו אֶת יַֽעֲקֹב", אהרון מגיב בצורה אחרת- "וְרָֽאֲךָ וְשָׂמַח
בְּלִבּֽוֹ". הגמרא אומרת (שבת קלט) שבזכות שמחת הלב של אהרון בהצלחת אחיו זכה לחושן; כל שבטי
ישראל חרוטים על ליבו תמיד.
מאהרון אנחנו לומדים על חיבור. הדרך להתחבר אל לב זולתנו לא
כתובה בספרים או בקורסים, היא דורשת השקעה בהשכנת שלום הבּאה מתוך אהבה ואמונה, ובשמחה
אמיתית בהצלחת הזולת. אפילו במקומנו. זאת מתוך הבנת המקום של כל אחד ואחד מאיתנו
בעולמו של הבורא.
"תּוֹרַת
אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר
הָלַךְ אִתִּי"[3] שבת שלום, -חנן-
[1] מעניין הוא
שבעת מותם של בני אהרון, משה אומר במעין לשון ציווי "וַֽאֲחֵיכֶם כָּל
בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה
אֲשֶׁר שָׂרַף ה' "(ויקרא י), ולא כתוב שהעם בכה.
[2] על פי המשנה
באבות דרבי נתן (יב): "שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרן
וישב לו אצל אחד מהם ואמר לו: בני, ראה חברך מה הוא אומר, מטרף את לבו וקורע את
בגדיו, אומר: אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי? בושתי הימנו, שאני הוא
שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. והולך אהרן ויושב לו אצל האחר ואומר
לו [אותו דבר].. יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה - גפפו ונשקו זה
לזה".
[3] פסוק זה לקוח
מספר מלאכי (ב,ה), ולפי המדרש (ספרי דברים, נצבים, שה)
"היה הקדוש ברוך הוא עומד בהספד על אהרֹן ומלאכי שרת עונים אחריו. ומה היו
אומרים? תורת אמת היתה בפיהו וגו' ".
אז מי באמת המודל שלנו? "הווה מתלמידיו של אהרון"? ותורה מה תהא עליה?
השבמחק[התשובה שלי: "אי אפשר לעולם בלא בשם ובלא בורסי אשרי מי שאומנתו בשם אוי לו למי שאומנתו בורסי". וההצלבה היא אינדיבידואלית].
זה היופי ביהדות.
מחקאנשים מחפשים מודל, תן לי נוסחה בדיוק מה להיות כדי לזכות לעולם הבא ולהביא גאולה לעולם. אז זהו שלא.
בעם ישראל יהיה אחד שהוא אהרון, ואשריו. יהיה שני שהוא מעין משה, ואשריו.
בלי "אוי לו". פשוט יש שלל תפקידים.
הדרך לעבודת השם מגוונת, צבעונית ופתוחה לכל שכבות האוכלוסיה.
עיקרון זה נובע מכך שהיהדות היא לא קבוצה אריסטוקרטית, אלא משפחה. ישנם הרבה תפקידים, ראויים וטובים. עובדה, שאהרון זכה לחיבור עם כלל ישראל, מה שלא זכתה הדמות האידיאלית, האב טיפוס, המודל לחיקוי, של היהדות - משה רבנו ע"ה.
ואידך זיל גמור. ואולי אכתוב על כך מתי שהוא.