וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד
עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ
וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם
הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל, כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל
נַפְשִׁי. וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל, וְהוּא
צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד
הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי נָגַע בְּכַף
יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה.
בפרשת השבוע אנו קוראים על יעקב אבינו שמסיים את תקופת
הגלות בחוצה לארץ ועולה בחזרה למולדתו. הסכנה המרכזית בהעפלה לארץ היא צבא אחיו
השולט בכל האזור ולכן יעקב מתכונן כראוי לקראת המפגש הטעון. בדרך, נתקל יעקב בבעיה
נוספת בדמות מלאך. המאבק עם המלאך מסתיים בהצלחה באופן כללי, אלא שפרט אחד מעיב על
הניצחון והוא: גיד הנשה, יעקב צולע. ננסה להבין את מהותו של גיד הנשה ('עצב
השת') והאיסור התלוי בו.
ספר החינוך מסביר שמטרת המצוה היא "כדי שתהיה רמז
לישראל, שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלות מיד העמים ומיד בני עשו, יהיו בטוחים
שלא יאבדו, אלא לעולם יעמד זרעם ושמם, ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר". גיד
הנשה מציין את הניצחון על עשו הרשע, מזכיר לנו שההתנגדות לעם ישראל אינה דבר חדש,
ומאז אבותינו אנו מצויים בסכסוך אך בטוחים בה' שיהיה בעזרנו[1].
בנוסף לכך, מצוות גיד הנשה מקנה לנו כלי חשוב בהשרדות
ובנצחון. 'גיד הנשה' מלשון נשיה, שכחה- "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת
כָּל עֲמָלִי" אומר יוסף. האויב הגדול ביותר של עם ישראל הוא השכחה.
"עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" אמר יגאל אלון,
על אחת כמה וכמה כשמדובר בעם אשר ברוב שנות קיומו היה מנותק מטריטוריה. החיבור אל
העבר מחייב כל יהודי השייך לעם הנצח להבין את חשיבותה של ההמשכיות, חשיבותו
של הבית היהודי המקושר לדורות הקדמונים ומהווה חוליה בשרשרת לקראת הדורות הבאים.
חז"ל (ב'לקח טוב') מכוונים אותנו לנושא זה באמרם כי גיד הנשה הוא
האיבר האחראי על מערכת ההולדה. נישואין והקמת בית הינם תהליכים הקשורים בתכלית היותר
נעלית של האומה כולה. העובדה שהגיד המדובר הינו ממילא חלק בלתי אכיל, מגבירה אף
היא את סִמליוּתו של האיסור[2].
רבינו דוד קמחי מסביר שה' לא ציווה את יעקב על גיד הנשה,
אלא בני יעקב אסרו את גיד הנשה על עצמם לכבוד אביהם שלקה בו. בני יעקב מבינים את
חשיבותם של הזיכרון וההמשכיות ודבר זה בא לידי ביטוי בהמשך הפרשה בסיפור דינה:
"וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם, וַיִּתְעַצְּבוּ
הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת
בַּת יַעֲקֹב". אחרי שיעקב אביהם ניצח את המלאך וזכה לשם "ישראל",
בא אדם זר ופוגם בזרע ההמשך.
בברכת
"בֹּאוּ וְנִלְווּ אֶל ה' בְּרִית עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ" שבת
שלום, -חנן-
[1] מעניין הוא שבסין נקראת היהדות בשם "דת הסרת הגיד" (挑筋教). מצווה שנראית לכאורה זניחה,
היא סימן הזיהוי.
[2] טעמי המצוות, על פי רוב, לא מצויינים במקרא. אם כן מדוע דווקא במצוות גיד הנשה
פרטה התורה את טעם המצווה? מסביר מורי ורבי הרב שרקי שאיסור גיד הנשה הינו מצוות 'לא
תעשה', ויש בתורה 365 כאלה, לפי הזוהר כנגד שס"ה גידים. לכן כשרוצים לגלות לנו
את טעמי המצוות המכוונות כנגד הגידים, לוקחים את המצווה המרכזית השייכת בגיד. [ספר
התורה והתפילין נקשרים דווקא בגיד, מדוע? אשמח לקרוא תגובתכם]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה