וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים
שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה, וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע
הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ.
וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ, וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר: גֵּר וְתוֹשָׁב
אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי.
פרשת השבוע מתחילה במילים "וַיִּהְיוּ חַיֵּי
שָׂרָה", ואף קרויה כך, אלא שהתורה מספרת לנו מיד על מותה, "וַתָּמָת שָׂרָה".
מכך נראה שמותה של שרה הוא תמצית חייה, מותה מְשנֵה את תפיסתו הרוחנית של אברהם
אבינו שליח ה'. אברהם נקרא לפני שתי פרשות להקים את האומה שתגאל את האנושות ותתקן
את העולם, "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה", מבחינתו הדבר
כולל קריאה בשם ה', הפצת האמונה בא-ל אחד, ואף סיוע הומניטרי ללוט, הצלת סדום ועוד.
לשם מימוש דברים אלו אין צורך במדינה ואין צורך בארץ. אדרבה, ההשתרשות בטריטוריה עלולה
לעכב תיקון שמכוון כלפי כלל הקוסמוס.
ברגע ששרה מתה, נפגש אברהם עם הארץ, הצורך
לקנות חלקת אדמה. בפסוקים נאמר שאברהם מגיע מבאר שבע לספוד לשרה בחברון. מכאן מובן
כי שרה נסעה לפני אברהם והגיעה לחברון. שרה, בנָשִיוּתַהּ, חשה בפנימיות את
ההזדקקות לבית, מקום מבטחים, "אמר רבי יוסי: מימי לא קריתי לאשתי אשתי, אלא
לאשתי בֵּיתִי[1]". היא כבר הגיעה לחברון
כדי לקנות קרקע שם, אלא שלא הספיקה[2]. שרה
מסרה את נפשה להיות באהלים עם אברהם עד שהחליטה לממש את הבטחת הארץ החשובה לה מכל
"כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק".
בסיום הפרשה אנו נתקלים בביטוי מיוחד "וְאֵלֶּה
יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי" ישנה עוד פעם אחת בתנ"ך שמופיע
ביטוי זה, באדם הראשון: "וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חָי".
אדם ואברהם דומים ב'המצאת הגלגל', כל אחד בדרכו. אדם הראשון התחיל את האנושות
במובנה הגשמית ואברהם החל את התנועה האנושית הרוחנית לתיקון העולם. הארה לאומות
העולם חייבת להיות מתוך הקמת יישות מדינית, כדי שתהיה דרך להשפעה בין ישראל לעמים.
הקרקע שאותה בסופו של דבר קונה אברהם היא
"אֲחֻזַּת קֶבֶר". היינו מצפים שהאחיזה הראשונית של עם ישראל בארץ ישראל
תהיה באמצעות משהו חי - כרם, מעיין נובע, דברים המוסיפים חיות ואופטימיות. אלא שרכישת
הקבר מלמדת אותנו יסוד עיקרי בהבנת ישיבתנו בארץ ישראל. אם אדם קונה כרם, מה מצדיק
את אחיזתו במקום? עבודתו בכרם, הוא חורש, זורע, מסקל אבנים, כולם יודעים שזה שלו.
אך כשאדם קונה קבר, מה עליו לעשות בשביל להוכיח שזה שלו? כלום. המנוח פשוט שוכב
שם. אברהם קונה דבר סטטי ולא משתנה, זו אמירה וסימן: אחיזתנו בארץ היא עצמית ואינה
תלויה בעבודתנו, ואף לא בשהותנו בה.
חזק ונתחזק, ובמיוחד
בימים אלו בהם עם ישראל נאבק על אחיזתו בארצו שבת שלום, -חנן-
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה