בעוד יומיים נציין כולנו את יום חורבן בית
המקדש בְתענית ובִתפילה. בנוסף, נאמר ביום זה זכרונות ותיאורים של אסונות שונים
במהלך ההיסטוריה היהודית. בהתבוננות בקינות וכן במגילת איכה, ניכר שרוב העיסוק אינו
בתיאור החרבת הבית עצמו, אלא דווקא בתוצאות של
החורבן. הגמרא אומרת (יבמות מג): "שַאנִי אבֵלות חדשה מאבֵלות
ישנה"; אבילות על אדם קרוב שנפטר לאחרונה, שונה במהותה מאבילות על מציאות
עתיקה שלא חוינו את אובדנה[1].
מתבקשת אפוא השאלה: מה איבדנו? מה היתה המציאות אז, מעֵבֶר למבנה הפיזי ולפולחן?
מה חסר לנו בצד הלאומי ומה בצד הפרטי? זאת ננסה לברר השבוע.
בבית המקדש היו מספר לשכות, אחת מהן נקראה
"לשכת הגזית", בה ישבה הסנהדרין[2].
רגילים לחשוב שהסנהדרין היא בעצם 'בית דין' מורחב; בית דין רגיל מונה שלושה דיינים,
יש כאלה של עשרים ושלושה, והסנהדרין מונה שבעים (או 71). הדבר הזה נכון חלקית.
אמנם חלק מתפקידיה הוא בירור סכסוכים מסובכים שלא נפתרו בערכאות הנמוכות, אך תפקידה
המרכזי הוא האחריות לאחדות ההלכה. תפקיד
הסנהדרין הוא לפתור את המחלוקות בעם ישראל ולמנוע את המצב בו התורה נעשית כשתי
תורות. המצב כיום הוא שיש הרבה יותר משתי תורות לצערנו, וזה כמובן גורם לחילול
השם. הדבר הראשון אם כן עליו אנחנו מתאבלים ואליו אנחנו כוספים הוא האחדות. אין הכוונה שברגע שבית המקדש יעמוד על תילו
כל עם ישראל יהיו חברים בלב ובנפש, אך לפחות התורה תהיה אחת וזו כבר התקדמות
משמעותית.
נמשיך להשלכה נוספת. אחד הדברים המזוהים
יותר מכל עִם בית המקדש הוא הַנֵּס; המקום בו התרחשו כל כך הרבה ניסים- לשון הזהורית
שמלבינה, האש היורדת מן השמים, ענן הקטורת שעומד ישר, ועוד רבים. הניסים, באופן
פשוט ובסיסי מבטאים השראת שכינה. הקדוש ברוך הוא בחר מקום בו הוא מתגלה בעולם ביתר
עוז. זה מביא אותנו אל החוסר שכל כך מורגש היום, ובכלל – הקֶשֶר. יש לנו כל מיני רגעים בחיים בהם יכולים אנו לחוש קרבת
א-להים; שמחה עצומה, אתגרים קשים, קבלת שבת מרוממת, וכמובן – תפילה עוצמתית. לִכְשֶיִבָּנה
בית המקדש, בשוּבה של הנבואה, המציאות תהיה
אחרת. אמנם רובנו לא נהיה נביאים, אבל יהיה משהו אחר באוויר, אוירא דארץ ישראל ובעיקר
אוירא דצִיּוֹן ובית הבחירה.
חורבן בית המקדש הוא אירוע קשה בכל קנה מידה;
פרטי ולאומי. תארו לכם את דברי המדרש; הילדים כל הזמן רבים ביניהם, 'הוא לקח לי'
'הוא אמר לי', פתאום מגיע אבא וברגע אחד פשוט מחריב את הבית. זה קשה
לדמיין אבל זה בדיוק מה שקרה. ועכשיו- כמה שאבא רוצה לחזור, הוא רק מחכה שהילדים יהיו
ראויים לבית החדש. לפעמים העצב ביום הזה נראה רחוק, "מה לי ולבית המקדש?".
כשמבינים מה ההשלכות – אי אפשר לרגע להשלים חלילה עם המצב, משתדלים לשמור על
הכיסופים לאחדות בעם ולקשר איכותי וקרוב עם אבא שבשמיים ו(בקרוב גם)בבית.
"שִׂמְחוּ אֶת
יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ.. שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים
עָלֶיהָ"(ישעיה סו) שבת
שלום, -חנן-
[1]
נקודה למחשבה: על אף שהאבלות מוגדרת כישנה, בדורנו ההרגשה היא לא
חד-משמעית; אנחנו בוכים מצד אחד על אבדנם של בתי המקדש הראשון והשני ומאידך על
חסרונו של בית המקדש השלישי אשר טרם נבנה.
[2]
אמנם הסנהדרין התקיימה אף מספר שנים אחרי חורבן הבית, אך סמכותיה היו
מצומצמות ביותר. כדברי הגמרא(עבודה זרה ח): " "וְעָשִׂיתָ עַל
פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" - מלמד שהמקום
גורם". רש"י שם: "במקום המיוחד לה והוא לשכת הגזית".
