וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ,
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא
לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.. וַיַּעֲנוּ
כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה... וַיֹּאמֶר ה'
אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי
עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם.
עד לפני שתי פרשות עם ישראל היה משועבד במצרים, בשבוע שעבר
עם ישראל יוצא ממצרים ומתגשמת לנגד עיניו ברית האבות "וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ
הַזֹּאת" ונדמה היה להם שגם ההמשך הטבעי "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם
לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" יתגשם. לפתע פתאום, באמצע הדרך אל הארץ המובטחת, משה
מודיע על שינוי חד בתכניות – 'עם יקר, אתם עומדים לקבל תורה'.
זיגמונד פרויד בספרו "משה האיש ואמונת הייחוד" טוען
כי ישנם שני "משה". משה שהוציא את עם ישראל ממצרים ומשה שני שנתן את התורה.
ההוכחה שלו לקיומם של שתי דמויות היא פשוטה: הרי 'משה הראשון' בטיעוניו לעם ישראל במצרים
לא מזכיר את קבלת התורה כלל, הוא מציג את עצמו כשליח ה' להעלאת העם ממצרים לארץ ישראל. לעומתו, 'משה השני' בא למסור תורה ומצוות
לעם ישראל. נראה לכאורה שגם כיום, אם נשאל יהודי דתי "מי הוא משה רבנו"?
הוא יענה: שליח ה', נותן התורה. לעומת זאת כשנשאל אדם שאינו שומר תורה ומצוות,
סביר להניח שיענה: מי שהוציא אותנו ממצרים.
בני ישראל היוצאים ממצרים הם ציוֹניים גדולים, אך לא ממש 'דתיים';
שקועים במ"ט שערי טומאה, מורדים בה' על רקע מצוות המן וכו'. בדרך לארץ
המובטחת יש עצירה לא צפויה, ביוזמת משה. התגובה המיידית של עם ישראל לתכנית החדשה
של משה להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" היא – "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'
נַעֲשֶׂה". עם ישראל מפקפק באמינות שליחותו של משה ומצהיר שהוא דבק בתכנית
המקורית של ה' והיא – עליה לארץ. אולי קבלת התורה היא המצאה של משה, כדי להשליט בנו
סדר ולשלוט עלינו?
ה' מבין את המצב המורכב ועושה מעשה יוצא דופן כדי לגבות את
משה – "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם
בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". ה' אומר לעם:
זו התכנית שלי. כדי להיכנס ולזכות בארץ
הקודש צריך לעמוד בסטנדרטים מוסריים א-להיים,
ולכן אתם חונים כאן בהר סיני. במעשה הזה מחדיר הקדוש-ברוך-הוא בעם ישראל את ההבנה
שהאחיזה בארץ וקיום מצוות הם אינם שני נושאים נפרדים, אלא תלויים זה בזה בקשר
אמיץ.
מורי ורבי הרב שרקי מסביר שכעת מובן מדוע 'כרטיס הביקור' של
ה' במעמד נתינת התורה הוא הפסוק: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ
מִצְרַיִם", כדברי רש"י: "לפי שנגלה בים כגִבּוֹר
מלחמה ונגלה כאן כזקן מלא רחמים, אל תאמרו
שתי רשוּיות הן". הא-ל המבטיח את הארץ הוא
הא-ל נותן התורה[1]. עם-תורה-ארץ.
"הֹלִיכוּ
שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים.. וְיֹרֵם אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי
הָאָרֶץ"(מלכים ב יז | ועיין שם) שבת
שלום, -חנן-
[1] אנקדוטה בעניין- פעם שאל
עיתונאי את ד"ר יוסף בורג ז"ל (1975): - "בצמד המילים 'דתי-לאומי'
מה יותר חשוב לך, הדתי או הלאומי"? ענה בורג: המקף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה