רווקוּת מאוחרת. נוער נושר. שיימינג. ילדים נוטשים. רצח חברתי. אלו רק חלק מהכאבים שלנו, יום יום, כאומה, כקהילה, כמשפחה. אני מבקש לטעון שכולן מהוות קצה קרחון של האתגר האמיתי שנקרא: הבית. הדרך להתמודדות ראוייה טמונה במבט על חג החנוכה הקרֵב.
"תנו רבנן: בימי
מלכות יון הרשעה גזרו על ישראל.. שיהיו בועלין נשיהן נִדות. הלכו ישראל ופרשו מנשיהן.
ועוד גזרו שכל מי שנושא אשה תבעל להגמון תחלה ואחר כן תחזור לבעלה"[1].
בגזרה זו לא ביקשה
מלכות יוון רק להעביר את הזוג על 'איסור כרת' מבחינה דתית, כי אם לפורר את הזוגיות
היהודית, לרסק את הגרעין הפנימי של שלום בית, את יחסי האישות. אבל זה לא מספיק. אמנם
בני הזוג פרשו זה מזו, אך עדיין נותר בית שלם עם ילדים, שמחה, חינוך, משפחתיות. מה
עשו היוונים אז? מגלה לנו יוסף בן מתיתיהו:
"ויהי בשנת מאה וארבעים וחמש, בחמשה
עשר יום לחודש כסלו, ויקימו שיקוץ משומם על מזבח ה', ויבנו במות בכל ערי יהודה מסביב.
ויזבחו ויקטרו בחוצות העיר ולפני פתחי ביתם, ויקרעו את ספרי תורת ה' לקרעים, וישרפו אותם באש"[2].
בתוך כל הפעולות המחרידות של שריפת
התורה והעמדת צלם בהיכל, מופיע תיאור תמוה: חיוב לבנות מזבח לעבודה זרה דווקא בפתח
הבית. מדוע? הרבה יותר אפקטיבי לבנות במה לקיסר בכיכר העיר, או אולי בבית העם.
הרמב"ם מסביר את המוטיבציה לגזרה המשוּנה:
"וידוע הוא כמו כן מה שקרה לישראל
במלכות יון הרשעה, מגזרות קשות ורעות, ומכללם היה שלא יסגור אדם את פתח ביתו.."[3].
יצא המרצע מן השק. אנטיוכוס העלה הילוך
בפירוק המשפחה היהודית: כולם נדרשים להציב מזבח בפתח הבית, וכדי שנוכל לראות אותו,
אסור לסגור את הדלת. ושיהיה בטוח: "עמדו וגזרו, כל בן ישראל שעושה לו בריח או
מַסגור לפִתחו ידקר בחרב"[4].
השלב הראשון היה פרישה של בני הזוג, השלב השני חמוּר לא פחות. אותו עָם קדוש עליו
נאמר "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב - שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה"[5],
נדרש להותיר את שער הבית פרוץ לעיני כל. המשפחה היהודית, זו שמשרה אווירה של הגנה
וחוסן לבני הבית, בדרך לפשיטת רגל.
במלחמה ההיא בסוף
ניצחנו. ובתגובה ברורה לשאיפה היוונית, ייסד עם ישראל[6]
את מנהג "נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ"[7].
אותו פתח. ומי שמבין את התיקון הגדול לשאיפת יוון, את היכולת שלנו כמשפחה לחצוץ
בפני העולם החיצון ולקדש את הבית - "אמר רב הונא: הרגיל בנר חנוכה הויין ליה בנים
תלמידי חכמים"6.
נחזור לישראל שנת תש"פ. הרחוב, העבודה, בית הספר, מלאים בציוּנים,
בלייקים ובהישרדות. קשה לילד שבודקים אותו, קל וחומר לנער שמדרגים אותו. יש מקום
אחד אליו אני מבקש לחזור ולהיות מוגן בחיבוק פיזי ונפשי: הבית. ולסגור את הדלת אחריו. הבעיה היא שגם בתוך החדר שלי, עם שתי דלתות
נעולות, לא באמת סגרתי את הדלת, כי אני עדיין עומד במבחן החֶברה מול המסך שבכף
ידי. הכפר הגלובלי כולו בתוך הבית. זה תיאור נכון לנָער בדיוק כמו לאמא ותיקה או לרווק
מבוגר. הבית שלנו כבר לא נמצא במקום הטבעי, בכתובת הפיזית, צריך להתאמץ כדי ליצור
את תחושת
הבית אליה אנחנו משתוקקים.
בדור הנשגב שלנו, המֶדיה מאתגרת אותנו: מהי משפחה? מהו בית? מהי קהילה? כיצד
נראה הקשר של הרווק העצמאי עם הקן המקורי? נר איש וביתו
מבקש להעביר מסר ברור: הגיע הזמן לשוב הביתה, או: להשיב את
הבית. לכבות את הטלפון (לא על 'שקט') ולהיות בבית באמת. ביטחון, חיבוק, הגנה.
אני מאמין שמתוך בירור הבית המשפחתי, יהיה אפשר להתחיל לדבר על בניין ה-בית.
מזמור שיר חנוכת הבית.
