המטרה בהדלקת הנרות ידועה לכל:
"פִּרְסוּמֵי נִיסָא" – בהדלקת החנוכיה אנחנו מפרסמים את הנס הגדול
שאירע כשניצחו המכבים את היוונים בקרב שנראה היה חסר סיכוי, ואת הנס בתוספת השמן
מהכד הקטן שנמצא במקדש. צריך להודות: כל איש שיווק מתחיל יגיד שזאת השיטה
הגרועה ביותר לפרסם.
העיקרון היסודי בפרסום היא: תפוצה. הבה נִתלה שלטי חוצות
גדולים בכל מקום! המצווה היא דווקא בנר. אז נעשה נרות גדולים, מדורות ענקיות! אומר
השולחן ערוך: "אֲפִלּוּ לְנֵר אֶחָד אֵינוֹ עוֹלֶה, לְפִי שֶׁהוּא כִּמְדוּרָה". אז לפחות ניקח את החנוכיה ונדליק
בכיכר העיר! אומרים לנו חכמים: "נֵר אִישׁ וּבֵיתוֹ".
את המצוה מקיימים בנר, קטן, בחלון או בכניסה
לבית. מדוע?
חכמים באו ללמד אותנו מהי נצחיות העם היהודי.
אומתנו התקיימה ושרדה כל שנותיה בזכות הנר הקטן. אמנם היו גדולי עולם וחכמים
אדירים לאורך הדורות, אבל בסופו של יום: היהודי הפשוט, ששר שירי שבת על שולחן
ביתו, שהניח תפילין בבוקר, הוא הנושא את הנצח על כתפיו.
"כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן",
לא סתם שיר, טמון בו עומק. אין יהודי כמעט, גם רחוק מקיום רוב המצוות, שאינו מדליק
נרות חנוכה. הנס הגדול הוא אנחנו. האורות הקטנים מרכיבים את העם שמפיץ את אור ה'
בעולם- "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ".
אחד הדברים המדהימים הוא שכל מי שמדליק חנוכיה מהדר
במצווה זו כמנהג 'מהדרין מן המהדרין'. כשזה קשור לעצם החיים של עם ישראל – כולנו
חסידים, כולנו מהדרים. את מה אנחנו מפרסמים? את סוד הקיום שלנו; מי שמתפרסם
בזיקוקים ובאורות נוצצים על עצים – כַּלֵה כעָנן. אנחנו "עַם הנֵרוֹת".
המכבים בנצחונם החזירו מלכות לישראל יותר
ממאתיים שנה. ומאז חיכינו, עד לפני 70 שנה. הגלות הייתה ארוכה, אבל האור הלאומי של
ישראל חזק מהגלות והעצב, ומאיר יותר מהם. אנו תפילה שבעזרת השם האור שלנו, כל אחד
ואחד, ילך ויאיר עד אשר נזכה להביא שמן חדש וטהור מזיתי ארץ ישראל, "ושם נדליק
המנורה, בבית שוכן מעונַה", ונדליק אור גדול בעולם. במהרה בימינו אמן.
